<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' נט"י וסעודה</h1>
<h2>דף כ:</h2>
כל הברכות כולן אע"פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין, אבל ברכת הלחם של מצה וברכת היין דקדוש אע"פי שיצא מוציא, דחובה הן וכל ישראל ערבין זה בזה, ומחויב בדבר מקרי ומוציא רבים י"ח. וכ' בעל הלכות כד אכיל כזית דגן מפיק ידי חובת ב"המז מאן דאכל שעור דרבנן כוותיה או כזית או כביצה דרבנן נינהו כדאמרינן והם מדקדקים עד כביצה ועד כזית אבל אינהו אכלי כדי שביעה ואיהו אכל כזית לא מפיק כזית שעורא דאורייתא אבל מברך מאן דאכיל ושבע. ולא נהיר לן, דהא בהדי' אמר ר' יוחנן להוציא רבים י"ח צריך לאכול כזית דגן, אלמא בכזית מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה, והא דאמרינן ברכת הלחם והיין אינו מוציא מי שאינו אוכל, היינו טעמי' דליכא בי' משום ערבות דמצוה, דאחר נמי יכול לפטור ממנו ולא להני ולא לבריך, להכי בברכת הנהנין אינו מוציא מי שלא ירצה להנות, אבל ברכה שלאחריו שכבר מחויב בדבר ואינו יכול לפטור עצמו לאו ברכת הנהנין היא אלא מצוה רמי' עלי', ואחר שלא אכל יכול להוציאו משום דכל ישראל ערבין זה בזה. ובדין אפי' לא אכל מידי יכול להוציאו אלא מפני שאומר שקר בדבור שאכלנו, אמרו שצריך שיאכל כזית דגן. ותו דמחויב בדבר... ומאי דאמרינן בירושלמי דברכת המזון אינו מוציא מי שלא אכל דכ' ואכלת ושבעת מי שאכל מברך, דההוא אם לא אכל אפי' כזית דמוציא שקר מפיו אם אמר שאכלנו להכי אמרו שאינו מוציא אחרים וסמכו על לשון הכתוב. ודאי מצוה מן המובחר שיברך מי שאכל כדי שביעה ושבע ממש בעינן.
<h2>דף לז:</h2>
וכובא דארעא מברכין עליה בורא מיני מזונות אי לא קבע סעודתי' עלה, ואי קבע וליכא ריפתא אחריתא מברך עלה המוציא וג' ברכות כמר זוטרא. ופי' כובא מאפה שלא בתנור על הארץ. ואמר רב יוסף חביצא אי אית בי' פרורין כזית (מברכין) מברך המוציא וג' ברכות, ופי' הגאון חביצא פרורין מפת מחוברין יחד ע"י דבש או מרק בלי בשול, ואי לית בהו כזית פת אין מברכין אלא במ"מ ולאחריהן ברכה א' מעין ג', ור' ששת אמר אפי' אין בהן כזית מברך המוציא, והלכה כרב ששת מדמתרץ רבא למימרא וקאמר עלי' והוא דאיכא עלי' תוריתא דנהמא. הלכך פרורים כה"ג שיש בהם תואר לחם אע"פי שמחוברין בדבש או מרק אע"פי שפחותין מכזית מברך עליהם המוציא, ואם אין להם תואר לחם מברך במ"מ. ומשמע דלא התנה רבא דבעי תואר לחם אלא באין בהם כזית אבל יש בהן כזית לא בעינן תואר לחם. אבל פרורי פת שאין בהם חבור מדבש ומרק אע"פי שאין להם תואר לחם ופחותים מכזית אם רוצה לאכלם צריך לברך המוציא, דפת גמור הן.
אמר אביי טריתא פטורה מן החלה, מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל וא"ד נהמא דהונדקא וא"ד לחם העשוי לכותח דתני ר"ח לחם עשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייב בחלה. וכל שחייבין בחלה אי קבע סעודתי' עליהם מברך המוציא וג' ברכות. גרסינן בפסחים (ל"ז.) הדובשנין והאסקריטין והסופגנין וחלת המסרה והמדומע פטורין מן החלה, חלת המסרת חלוט של בעלי בתים, והן חלות אפויות במסרת, תרגום של מחבת מסרת, וע"י שמן נעשה בטיגון ואין נאפה בתנור, המדומע איכא מפרשי מים וקמח מעורבין, וא"ד תבואה שכבר נתקנה ונפלה תרומה לתוכה והכי מסתבר. אמר ריש לקיש הלא מעשה אלפס הן, פי' לכך פטורין, ור' יוחנן אמר מעשה אלפס חייבין, והללו פטורין לפי שעשאן בחמה ולא באור, ומסיק בין לר"ל בין לר"יו הרתיח האלפס ולבסוף דבק הבצק חייב בחלה דלחם הוא, דזה הוא כעין תנור, כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח, ר"ל סבר כמעשה חמה דמי ופטור, ור"יו סבר אפי' הדביק ולבסוף הרתיח חייב, והללו פטורין שעשאן בחמה. וכ' רב אחא דהרתיח ולבסוף הדביק הו"ל כעין תנור, אבל הדביק ולבסוף הרתיח דמי למעשה קדרה, ור"יו סבר לא שנא הכי ולא שנא הכי חייב. ובעל הלכות והגאון ר' יצחק ורב אחא ז"ל פסקו כריש לקיש וכ' בעל הלכות איכא מאן דפסק כר' יהודה דאין לחם אלא האפוי בתנור לבד אבל מעשה אלפס בין הרתיח ולבסוף הדביק ובין הדביק ולבסוף הרתיח פטור ואין קרוי לחם ואין חייב בחלה ואין יוצאין בו בפסח ואין מברכין עליו המוציא. ואשכחינן פרכא דבפרק החולץ קאמר האי חלוט מצה הוא למאי הלכתא, שיוצא בו ידי חובתו בפסח, אלמא אע"פי דחלטוה מעיקרא כיון דהדר אפה בתנור או באלפס לחם מקרי ואדם יוצא בו י"ח בפסח.
<h2>דף לט.</h2>
אמר ר"ח בר אשי אמר רב פת הצנומה בקערה מברכין עליו המוציא. פי' רבנו האי קערה הוי כלי שני ונותן הלחם בתוך מים רותחין המוצקים בקערה או שנותנין תחלה הלחם ויוצק עליו הרותחין עד שנימח ויהי' צנום ופליג על רב חייא דאמר צריך שתכלה הברכה עם הפת, פי' שמשלים הברכה עם בציעת הפת והצנימה כבר היא בצועה קודם שיתחיל הברכה ואין הברכה כלה עם הבציעה ואין מברכין המוציא. מתקיף לי' רבא מ"ש צנומה דלא מברך המוציא, דכי כליא ברכה אפרוסה כליא, עם הפת נמי כי גמריה ברכה אפרוסה גמריה אלא אמר רבא צריך שתכלה ברכה על הפת, הוא חד לישנא ולישנא אחרינא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע, ומפרשי רבותא דתרי לישני חד טעמא אינון, דרבא בעי למימר שלא יבצע ואח"כ יברך, אלא מברך קודם בציעה וכן הלכה. ולאו למימרא שלא יחתך הלחם כלל קודם ברכה אלא חותך תחלה בשעור שאם יגביה הפרוסה לא תפרד הלחם ממנה וכיון דעדיין אגודה החתיכה בלחם מקרי שלם ואחר הברכה מפריד הפרוסה מן הלחם, ויותר טוב שיעשה כן, שאם יחתכנו אחר הברכה שמא יפסיק קודם שיאכל המוציא בדברים. וכ' בעל הלכות פת צנומה בקערה כי ליכא ריפתא שלמה מברך עליה המוציא, ואי איכא מברך על שלמה וצריך שתכלה ברכה על הפת, ודוקא פת צנומה בקערה דכיון דשדי רותחין עליה הוי לי' כלי שני, אבל רמא פת בקערה כלי ראשון מבשלא, ואע"ג דאיתי' בעיניה נפקא מתורת לחם ומברך עלה בורא מיני מזונות, דקתני גבי מצה יוצאין ברקיק השרוי [אבל לא] במבושל אעפ"י שלא נימוח והלכה כר' יוסי ולא כר"מ דאמר אף במבושל.
<h2>דף לט:</h2>
אתמר הביאו לפניו פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין ור' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר, ולכ"ע מיהת על הפתיתין מברך המוציא כברייתא כל זמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ותרוייהו מודי אם ברך על הפתיתין והניח השלמה יצא, ובמצוה מן המובחר פליגי והלכה כר"יו דקיימי כתנאי דברייתא אי תורמין בצל קטן שלם או חצי בצל גדול שחשוב ממנו, ור"יו קאי כרבנן דר' יהודה שאומרין תורמין בצל קטן שלם, ורב הונא כר' יהודה דאמר תורם מן היפה והו"ל ר"יו כרבים. אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים לכ"ע מברך על הפרוסה ופוטר השלמה, דחטה לא לבד דחשיב טפי אלא דאקדמיה קרא ארץ חטה ושעורה וכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ואמר רב נחמן ירא שמים יוצא ידי שניהם כי הא דמר ברי' דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. אמר ר"פ הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע דלחם עוני אמר רחמנא. איכא מאן דמפרש דר"פ לא מחמת פלוגתא דר"ה ור"יו קאמר הכי אלא דינא קמ"ל, בפסח לא לבצע אתרתי כשאר שבתות וי"ט אלא ימעט משום לחם עוני ואיכא דמפרשי הביאו לפני' פתיתין ושלמין, שהפתיתין אין צריכין בציעה להכי קאמר ר"ה קרובין הם לאכול ועליהן מברכין, ולא מעיינינן אי חביב אי לא, ור' יוחנן אמר שלם עדיף, ומר בריה דרבינא ומשנת זלמן ברכו על שתיהן שזה קרוב לאכילה וזה הדור, אבל בפסח אפי' ר"יו מודה אעפ"י שאינו הדור מברך אפרוסה, דכיון דקרי' לי' לחם עוני שפיר דמי. ולפום הדין פרושא אם הביאו לפניו בפסח פתיתין ושלמה מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, אבל אם כל מה שהביאו לפניו שלמין, לא צריך להניח פרוסה בתוך השלמה אלא בוצע על ב' ככרים כבשאר יו"ט. ואמר רב האי גאון הדין פרושא טפי מקרב, דלא אתמר אלא בהביאו לפניו פתיתין ושלמה, ה"נ בהביאו לפניו פרוסה קאמר שהוא רשאי בפסח לברך על הפרוסה, אבל אם הביאו לפניו שלמין שלא יהא רשאי לפרוס, אין לנו, דאי משום דדרשינן לה מלחם עוני לא אתמר אלא לרשות דומי' דהאי כובא דארעא אמרינן נהמא הוא ואדם יוצא בו י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן בי', וההיא ודאי לרשות אתמר, דליכא למימר דבעי כובא דארעא למצוה. מיהו מנהגא בעלמא בליל פסח שמניח פרוסה בתוך השלמה ומברכין, ולא ידענא אי נהוג הכי בדוקא או כי היכא דסליק אדעתייהו, ולא פשט. ולי הכותב נראה מנהג אבותינו תורה דבשבת ויו"ט מביא ב' ככרים שלמים ומברך עליהם ובצע מחד כר' אשי אבל בליל פסח מביא שלמה ופרוסה, ומניחה בתוך השלמה כי היכא דלהוי ב' לחמים וקודם שבוצע מן הפרוסה מברך עלה המוציא ועל אכילת מצה דמצות ליל פסח בפרוסה כדתני' לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, וכיון שחייב לברך עלה ברכת המצה, יברך עלי' גם המוציא, כיון דאתעבדא בה חדא מצוה נעביד בה מצוה אחריתא כדרב אמי ור"א כי הוי מיקלע להו ריפתא דערובא בשבת מברכין עליה המוציא. ובעל הלכות כ' והיכא דמקלע פסחא בליל שבת בוצע על תרתין ופרוסה. וטעמי' חזי לן דבשבת בעינן למבע על ב' ככרים שלמים דסבר בערבי שבתות ירד לחם משנה ולא בערבי יו"ט וסמך לזה נוסח מ"ש וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים ואמרו באגדה ברכו וקדשו במן, ש"מ בשבת לא ירד אבל ביו"ט ירד. להכי אי חל ליל פסח בחול אין צריך לחם משנה, ומשום הדור מצוה מברך המוציא על השלמין ומצה על הפרוסה כך נ"ל פרושא. ואנו סומכין על מדרש שבת לא יהי' בו לרבות יו"ט, לפיכך נהגינן בלחם משנה בכל יו"ט ונהגו בשלמין, ובליל פסח בשלמה ופרוסה כמ"ש הגאון ר' יצחק ז"ל.
ומהיכא למשרי המוציא מהיכא דגמר בשולא ונאפה טפי.
<h2>דף מ:</h2>
ועל כולם אם אמר שהכל יצא אפי' על פת ויין דקיי"לן כר' יוחנן, ואי אמר נמי בריך רחמנא מלכא מארי דהאי מינא או דברא כההיא דמנימן רעיא יצא. ומאן דאייתי לקמי' מינין ולא ידע אי מין אילן או מין ירק לא ליבריך שהכל בתחלה אלא בורא פרי האדמה דתנן ברך על פירות אילן בורא פרי האדמה יצא דפרי אדמה נמי הוא ואם ברך על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל יצא. ולענין פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי הוי ס"ד הלכה כר' יוסי דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י"ח, דר' יוסי נמוקו עמו ובכל דוכתא ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי אלא דחזינן לרבנו האי שכ' אין הלכה כר' יוסי אלא כרב דאמר שם מנימן רעיא דבריך בריך רחמנא וכו' יצא ידי ברכה ראשונה ולא אשכחן אמוראה דפליג ובירושלמי מפורש בהדי' אמר שמואל הלכה כר' מאיר ומסתייע נמי ממעשה דרב.
<h2>דף מא:</h2>
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, דברים הבאים בסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם. וכ' רבנו האי הא דקאמר דברים הבאים מחמת הסעודה, איכא תרי פירושי. איכא דמפרש דברים שהביאם מחמת הסעודה ואיכא דמפרש דברים שדרכן להביאן מחמת הסעודה. ודקאמר בתוך הסעודה ולאחר סעודה מפרש חד אם הביאם בתוך הסעודה או לאחר סעודה כפשטי', וחד מפרש שדרכן להביאם בתוך הסעודה ודרכן להביאם לאחר הסעודה ולעולם הובאו תוך הסעודה קאמר ולפרוש קמא כל הבא מחמת סעודה בתוך הסעודה כמיני קדרה פת פוטרן מזה ומזה ותאנים וענבים נמי אם נתכוון לאכול פתו בהם נפטרו מפת, אבל תאנים וענבים שהובאו תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה דהיינו שאין אוכל עמהם הפת אלא לתאותם לבדם טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ואם הביאם לאחר סעודה טעונים ברכה לפניהם וגם לאחריהם. ולפרוש השני דברים שדרכן לבוא בתוך הסעודה ומחמת הסעודה כגון מיני ליפתן פת פוטרתן מברכה לפניהם ולאחריהם, ודברים שדרכן בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון חביצא ופאלי ודגים שהובאו למתיקה ולא ללפת הפת וכן דייסא שאינו ליפתן דאמר ר' זירא (ביצה ט"ז) בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ודברים שאין דרכן לבוא מחמת סעודה ואין מביאין אותן בתוך הסעודה כתאנים וענבים, אפי' הביאם תוך הסעודה טעונים לפניהם ולאחריהם. ולפי פרוש הראשון ליתא לרב ששת כל עקר, אבל דר' חייא איתי' בבבא הראשון ודר' הונא ור' נחמן איתי' בבבא השני. אבל לפרוש השני דרב הונא ור' נחמן ליתא כל עקר וכ"ש דר' חייא ודרב ששת איתי' בבבא השלישי. וקא חזינא דמסתייע הראשון בדר' חייא, דר' חייא מוקי לה כשהביאו תאנים וענבים בתוך הסעודה מחמת סעודה וקאמר דפת פוטרתן, ובן זומא נמי קאמר דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה פטורים לפניהם ולאחריהם מטעם שהפת פוטרתן ולפרוש הראשון הוו תאנים וענבים הבאים מחמת סעודה תוך הסעודה, ולפרוש השני לא הוו כך כ' רב האי ז"ל. ובעל הלכות כ' היכא דאיתא ריפתא ומיני מיכלא דדרכו למיכל בריפתא בתוך הסעודה, כי שארי המוציא פטרי להון ריפתא מדתני ר' חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל משקין, ואמר ר"פ דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה כבשרא וכוורא ומיני בשולא דדרכן למיכל בהו ריפתא וכן ירקא ובוציני אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה כגון חביצא ודייסא טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ודברים שדרכן לבוא אחר סעודה כתמרי ורמוני ואייתינהו בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, דחביצא דאכל בתוך הסעודה לא טען לאחריו דמין דגן נפטר בברכת המזון, אבל תמרי ושאר מגדי לא נפטרו בבר"המז ולכ"ע כל מיני מגדים לאחר סעודה אפי' קודם בר"המז טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.
<h2>דף מב.</h2>
רב הונא אכל תליסר ריפתי אמר לי' רב נחמן עדיין כפין מר אלא כל שאחרים קובעין עליו סעודה חייב לברך המוציא ובר"המז אם קובע עליו סעודה כמ"ש למעלה אע"ג דלאו פת גמור הוא ודהני תליסר ריפתי לאו פת ממש הוו אלא פת הבא בכיסנין. ואשכחן לבעל הלכות ומר רב הונא אלוף דאמרי לא ידענא מאי קאמר רב הונא, ולדידן מידע ידע דמ"הת בעינן שביעה ודרבנן אמרו עד כזית ועד כביצה, אבל בפת הבא בכיסנין לא אחמרי לברך המוציא וג' ברכות בכזית או בביצה וכל שאינו קובע סעודה עליו מברך לפניו במ"מ ולאחריו מעין ג'. וסבר רב הונא דאף אי אחרים קבעי סעודתיהו עלי' והוא אינו שבע ממנו לא בעי לברוכי ג' ברכות ואמר ר"נ דכה"ג ודאי חייב לברך ג' ברכות.
כ' רב האי הא דאכל רב הונא תריסר ריפתא ולא בריך מפת הבא בכיסנין אכל וגרס אמר לי' רב נחמן עדי כפנא, פי' מנהג בני אדם לאכול ממנו קמעא והוא אכל לרעבו לשבוע ממנו ולא בתורת כיסנין וצריך לברך אחריו בר"המז, עדי פרושו כמאן דאמר הדין וכמה מקומות בתלמוד דומה כמו עדי סוראה הוא, ועדין גוברין, ועדי פצומיו, וכן עדה אמרה. הא דאמר רב הונא משמי' דשמואל לחמניות מערבין בהם ומברכין עליהם המוציא וג' ברכות בדקבע סעודה עליהן. ובין גמר סעודתי' ובין סלק מצי למיכל כל זמן שלא נטל ידיו לברכה דתיכף לנט"י ברכה.
ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון דזה לשתות וזה לשתות, אבל ברך על היין שבתוך המזון לא פטר את היין שלאחר המזון דזה לשרות המאכל וזה לשתות כך פסק הגאון ר' יצחק. ויש מקשים כיון דרב פוטר איך פסק כתלמידיה אין הלכה כתלמיד במקום הרב ויש להשיב, כיון דרב הונא ורב יהוד' וכל תלמידי דרב אמרו אינו פוטר, ש"מ דידעו דרב הדר בי' ויין שלאחר המזון פי' יין שבא לאחר סעודה קודם ברכת המזון, דלאחר בר"המז ודאי צריך לברך כדאמרן.
ואי יתבי בסעודה וקביעותא דגברי הוא שרי חד המוציא לכולן וכן בברכת היין וענו כולהו בתריה אמן ונפקו, ומקמי דליבצעי בעינן למיתן מלח או ליפתן לכל חד וחד. וכיון דבצע המוציא אסור לאשתעויי עד דטעם אותה פרוסה. ואי אשתעי צריך למיהדר ולברוכי, ואי לא מיהדר אוכל בלא ברכה. ואי אישתעי במילי דצורך סעודה כגון הבא מלח הבא ליפתן, או טול בריך טול בריך, או גביל לתורא נמי לא הוי הפסק ולא בעי למיהדר ולברוכי. וכ' בעל הלכות וכולהו לא התירו אלא בדיעבד. והא דתקנו רבנן קדושה והבדלתא וברכת חתן בתר ברכת בורא פרי הגפן, דכיון דצריך לקדש ולהבדיל ולא אפשר לי' למיכל עד דמקדש ומבדיל הוי צורך אכילה ולא הוי הפסק, וכן ברכות חתן חובה עליו ועל היושבים עמו לברוכי קמיה הקב"ה מעין אכילתן ושמחתם, וכיון דהכי הוא, הוי צורך אכילה, וטעמא דתקנוה על היין משום שאומרין שירה על היין וכתיב נזכירה דודיך מיין, אבל אי פוסק בשאר ברכות אפי' בדברי תורה ותפלה צריך לחזור ולברך.
וכ' רב האי יין נמי בעי הסבה, ומהני הסבה כפת דאחד מברך לכולן, ואע"ג דרב פליג ומפרק מאי דאקשו מברייתא עלי', מ"מ לא מסתייע מינה ודחוי בעלמא הוא, דפשטא דברייתא בלא הסבה בעו אורחים למברך כל חד וחד איין ודוקא בהסבו א' מברך לכולן, ולאו משום דדעתייהו למעקר בעו הסבה אלא אפי' בבעל בית, בלא הסבה א' מברך לכולן וחזי לן דיין דוקא חמור כפת.... ומה שאמר הגאון אפי' יושבין אצל בעל בית לאכול בעו הסבה, צריך עיונא, דבירושלמי קתני עלה ר' יהושע בן לוי אמר בשבוע הבן היא מתניתא, הא בעל בית בתוך ביתו לא, ור' חייא אפי' בבעל בית בתוך ביתו בעו הסבה. וכיון דקיי"לן הלכה כרי"בל בכל מקום משמע בבעל בית הוי קביעות אף בלא הסבה. ובבא להם יין בתוך הסעודה לא מהני הסבה וכל א' מברך לעצמו כדאמרן. ואי לא קבע אינש סעודתי' על המים כי אם על היין ובעי למשתי מים בתוך הסעודה מברך על כל כוס וכוס אי נימלך הוא, ואי קבע אמיא מברך אכסא קמא ואכסא דברכתא ומאן דאורחי' למשתי מיא בתר סעודתיה כמ"ש (מ'.) אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתיתך שתה מים לא צריך לברוכי דהוי צורך סעודה וכל מידי דזמנין דאכיל בעי ברוכי.
<h2>דף מב:</h2>
בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו, לפי שאין בית הבליעה פנוי, אחר המזון אחד מברך לכולן. היו יושבין בלי הסיבה כל א' מברך לעצמו, הסבו אחד מברך לכולן והוא אומר על המוגמר אע"ג שאין מביאין המוגמר אלא לאחר סעודה ונשאל הגאון ר' יצחק האיך פרש הרב רבנו חננאל הבוצע הוא מברך על המוגמר כשהביאו בתוך הסעודה אע"פי שאין דרך להביא אלא לאחר הסעודה וכל השאלה וכו', והשיב כך הוא כמ"ש רבינו המברך המוציא כשהסבו הוא מברך על המוגמר בסעודה לפי שהוא מזומן לברך עליו, כמו דאמרינן הנוטל ידיו תחלה לאחר הסעודה הוא מזומן לברכה, וטעם יפה בירושלמי דבמוגמר תוך הסעודה מיד שתעלה תמרתו הכל מריחין באותו פעם וחייבין בברכה הלכך צריכין למי שמברך לכולם ויענו כולם אמן בשעת הנאתן בו, אבל ביין אין לא' מהם הנאה עד שיגיע לפיו ובאותו שעה יברך עליו. ומה שאמרתם אם כולן נהנין מה הפרש יש בין תוך סעודה לאחר סעודה, תשובתי אין ביניהם הפרש לענין א' מברך לכולן, אבל יש הפרש במברך, שאם הי' בתוך הסעודה יברך אותו שברך המוציא, ולאחר סעודה יהי' המברך הוא או זולתו, לפי שאין מזומן אלא לברך על כל מה שבא בסעודה, ואח"כ פסק זמונו, וחזר הזמון לאותו שנטל ידיו תחלה שהוא מזומן לברכה. ואף שאמרנו דוקא הסבו אחד מברך לכולן, אי אמרו ניזול וניכול לחמא בדוכתא פלן אע"ג דלא הסבו וכל א' אוכל מככרו הוי קביעות וא' מברך לכולן.
וקיימא לן דאין צריך לברך בסעודה על כל כוס וכוס אלא אכוס קמא ואכסא דברכתא ואי אמלוך אמלוכי ודאי צריך לברך על כל כוס וכוס. ובהלכות כ' שאף אחר כוס ברכת המזון אינו מברך ולא חזי לן טעמא, דודאי בברכת המזון הוי הפסק.
<h2>דף מה:</h2>
ואמרינן שנים שאכלו מצוה לחלק, ויברך כל א' לעצמו ברכת המזון במה דברים אמורים כששניהם סופרים אבל א' סופר וא' בור סופר מברך ובור יצא, ויש מי שאומר בכל ברכות שהם דרבנן יכול אחד להוציא חברו אפי' שניהם סופרים.
שנים שאכלו אם רצו לזמן אין מזמנין ומצוה שיחלקו ויברך כ"א לעצמו ואם הי' האחד בור, הסופר מברך ובור שומע ויוצא. וצריך לכוון לבו לצאת י"ח ע"י ברכת הסופר, והסופר יכוון להוציאו דבעינן שיכוון שומע ומשמיע. בברכת הזמון לא לימא לאלקינו אלא נברך אלקינו הכי אתמר משמי' דרב נסים ז"ל. שלשה שאכלו כא' ויצא אחד מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו, והוא דקרי לי' וענה במקומו, דכיון דשארי המוציא כחדא, איקבעו להו בחובה, ולא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה דבעו לאדכורי שם שמים לא מזמני עד דאתא שנ' במקהלות ברכו א'. והא דאמרן קורין לו ומזמנין עליו, מפרשי רבנן הני מילי כגון שפתחו של בית בשוק, והוא יושב כנגדו וקורין ממקומן ושומע קולן ומזמנין — אמרינן בערובין דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה כיצד גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה ואם זרע זרעים אסורים וגפנין מותרין, גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה. אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת, אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת, צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, צבור בקטנה וש"צ בגדולה אין יוצאין י"ח. תשעה בגדולה וא' בקטנה מצטרפין, ט' בקטנה וא' בגדולה אין מצטרפין, צואה בקטנה מותר לקרות ק"ש בגדולה צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה. ואמרינן בכיצד (פסחים פ"ה) מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ וכן לתפלה [לרב] ופליג עלי' ר' יהושע ב"ל דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים כשרצו לילך ושנים אין מפסיקין לאחד אם לא ירצו, והאחד שמפסיק סעודתו ומזמן עמהם, לאחר ששנים יוצאים אם רצה לחזור לסעודתו מתחיל ומברך המוציא, כך כ' רב האי. אבל בעל הלכות כ' דחוזר וגומר סעודתו וא"צ לברך ולישנא דמפסיק סעודתו הכי משמע, דאי איתא הוי אומר גומר סעודתו, ואף למאן דפסק כרב ששת.... מר יהודה ומר בר רב אשי ורב אחא כרכו ריפתא בהדדי, אמרי כי תנן שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן היכא דאיכא גדול, הכא כי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף, בריך אינש לנפשי'. אתו לקמי' דמרימר אמר ידי ברכה יצאתם, ידי זמון לא יצאתם, וכי תימרו נהדר ונזמן, אין זמון למפרע. בא ומצאן כשהם מברכין, אי אשכחינהו דאמרי נברך אומר: ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד אשכחינהו דאמרי ברוך שאכלנו עונה אחריהם אמן. העונה אמן אחר כל ברכותיו הרי זה בור, אבל העונה בסוף כל ברכותיו הרי זה חכם. וכ' רב יהודאי ורב האי בכל ברכה אחרונה שאין אחריה כלום יכול לומר אמן, והכי משמע בירושלמי דאמר סתמא, מאן דתני הרי זה חכם בעונה לבסוף. ואיכא מרבואתא דאמרי דוקא בבונה ירושלים אתמר דעונה אמן.
<h2>דף מו.</h2>
עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן כלומר אם אכלו ג' כאחד והוצרך א' מהם לצאת, או א' שמפסיק לשנים יושב וממתין עד שאומרין ברוך שאכלנו משלו ויוצא שזה עקר ברכות הזימון, ורב ששת אמר עד הזן צריך להמתין והלכה כרב נחמן ואמרינן כתנאי, דתני חדא שנים ושלשה שאכלו מברכין ברכת המזון, ותני' אידך שלשה וארבעה. ואתפרש לן ע"פי הירושלמי שכך פרושא דהני תרי מתניתא. שנים ושלשה שאכלו ואין א' יודע לברך בר"המז כולה, אלא א' יודע ברכה ראשונה, והשני יודע שני' ושלישיה, אבל לא הראשונה, או אחד יודע ברכה א', ואחד יודע ברכה ב', וא' יודע ברכה ג', חייבין לברך בר"המז, לפי שאפשר לברך כל א' מהם ברכה אחת שהוא יודע, נמצא בר"המז עולה משנים מהן או משלשתן ומברייתא זו גמרינן דברכת הזן עם ברכת הזימון אינה אלא אחת וממילא כל ברכות המזון ג' הן ולא יותר לפיכך אינה נתחלקה אלא לג' אנשים ולהכי קתני שנים ושלשה שאכלו מברכין בר"המז, דאי אמרת ברכת הזימון עד נברך שאכלנו כרב נחמן, הוה אמר שנים ושלשה וארבעה מברכין בר"המז, ואידך ברייתא דקתני שלשה וארבעה מברכין ס"ל דברכת הזימון עד נברך כרב נחמן ואשכחן דארבעה מברכין, שא' יודע ברכת הזימון, והשני הזן, והשלישי ברכת הארץ והרביעי בונה ירושלים. ומסיק הש"ס מהאי ברייתא דקתני בר"המז נחלקות לשלשה ולא לארבעה לא תיקשי לרב נחמן, דבפועלים עסקינן שכוללין ברכת הארץ וירושלים בחדא, א"כ לא הוי אלא ג' ברכות, ברכת זימון, והזן, וברכת הארץ וירושלים. ומהאי ברייתא דקתני שבר"המז נחלקות לארבעה גברי לא תיקשי לרב ששת, דהאי קחשיב נמי ברכת הטוב והמטיב, דס"ל הטוב והמטיב דאורייתא. ושנוי דחיקא הוא דהא קיי"לן הטוב והמטיב ביבנה תקנו, אבל לר"נ מתרצי ברויחא הני תרי ברייתות, ודכותי' עמא דבר, דהא יחיד כדמברך מתחיל מברכת הזן, אלמא ברכת הזימון דליתא אלא בג' עד נברך הוא.
<h2>דף מו:</h2>
להיכן הוא חוזר כשאומר נברך שאכלנו משלו רב זביד אמר חוזר לראש ואומר פעם שנית נברך שאכלנו, ורבנן אמרי למקום שפסק דבתר דפסק הם התחילו לומר ברוך שאכלנו משלו ואף הוא הדר ואומר ברוך שאכלנו משלו. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע בי' מלתא בבריה פתח ואמר בהטוב והמטיב: ברוך המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט בעולמו ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו. ואיכא לישנא לוקח... ובעל הלכות והגאון ר' יצחק לא גרסי לה.
<h2>דף מז.</h2>
ת"ר שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין, והבוצע פושט ידיו תחלה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או לגדול ממנו הרשות בידו. אמר רב יהודה אמר רב אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעם הבוצע ורב ספרא אמר לטעום אתמר ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעם המברך. ויש נוסח בספרים עד שיטעם הבוצע, וחזי לן דהכי הוא דלאו במברך לחוד תלי', אלא במי שבוצע להם מככרו וכן השמועה בירושלמי א"ר אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום עד שיטעם המברך, ר' יהושע ב"ל אמר שותין אע"פי שלא שתה. מה פליג מה דמר רב כשהיו כולם זקוקין לככר אחד, מה דמר רי"בל שהי' כל אחד כוסו בידו. הלכך אם המברך הוא הבוצע לחודי', שאין אחרים בוצעי' אלא מקבלין ממנו, אין רשאין לטעום עד שיטעם הבוצע, ואם המברך אינו בוצע להם אלא מברך להם וכולם בוצעים מככרם רשאין לטעום מככרם אע"פי שלא טעם המברך והכי נמי שמעינן מהא דערבי פסחים (ק"ו.) רב אדי קדיש ואמר בורא פרי הגפן, וההוא סבא גחין ושתי קודם דשתי ר"א, אע"ג דהוא המברך, אלמא אם כוסו בידו או ככרו בידו רשאי לטעום קודם המברך. מיהו מהא לאו ראי' דגבי המוציא דהמברך צריך לאכול איכא למימר דצריך להמתין עד שיבצע אפי' כ"א ככרו בידו, אבל קדוש דמוציא אחרים אע"פי שהוא אינו שותה רשאין לשתות קודם ששתה המברך. אין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב העונים שכל העונה אמן יותר מדי אינו אלא טועה דמעכב בחנם על הבוצע.
והיכא דאשכח אינש תרי דיתבי ואכלי ולא גמרי סעודתיהו, מצוה למיכל בהדייהו לאצטרופי לברכת זמון כדאמרינן השמש שעומד על שנים אוכל עמהם אע"פי שלא נתנו לו רשות, ואמרינן רב ושמואל יתבי בסעודה ואתי רב שימי, הוי מסרהב למיכל פי' ממהר לאכול לצרף לזימון, ואמר שמואל אע"ג שכבר אכלו ופסקו, כיון דאי מייתי לן מידי קאכילנא לאו גמר סעודה הוא ומצטרף בהדן, מיהו ודאי אם נטלו ידיהם הוי גמר סעודה ולא מצטרף בהדייהו.
והלכתא גדול מברך אף דאתא בסוף סעודה. וכל ת"ח שמברך לפניו אפי' כהן גדול עם הארץ אותו ת"ח חייב מיתה דכ' וכל משנאי אהבו מות אבל כהן ת"ח מצוה לאקדומי דכ' וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון לברך ראשון וליטל מנה יפה ראשון.
<h2>דף מז:</h2>
אין מזמנין על עם הארץ. איזה ע"ה, אחרים אומרין אפי' קרא ושנה ולא שמש ת"ח זהו ע"ה, אמר ר"ה הלכה כאחרים. וכ' רב האי אע"ג דרמי בר חמא עביד הכי אפי' בהדי' דרב מנשיא, דסבר דלא שמש ת"ח ולא אזמין עליה, השתא רבנן לא זהירי בהא מלתא. ונשאלו רב שרירא ורב האי הא דאמרינן ששה דברים נאמרו בעם הארץ, ואחד מהם שאין מקבלין ממנו עדות, מי שבא מהם להעיד על מתנה או מכר או חוב בקנין, והוא אינו יודע לכתוב או לקרות שטר ולא דבר אחר, מי מקיימין עדותו וקנה לו לוקח אפי' ממשעבדי, דסתם קנין לכתיבה עומד, או דלמא מבני חורין גבי וממשעבדי לא, כיון שאין יכולין להעיד בשטר, הוה להו עדות בעל פה או אין מקבלין ממנו עדות כלל הכין חזינא שע"ה הוי כמה פעמים אפי' קרא ושנה ולא שמש, וכה"ג מקבלין עדותו אע"ג דלא מזמנין עליו, ורמי בר חמא אחמור עליה דרב מנשיא, דרב מנשיא שמע שמעתא וגרס לה, ורמי הוא דלאו אדעתיה ותניא איזה ע"ה כל שאינו אוכל חולין בטהרה דברי ר"מ, וחכמים אומרין כל שאינו מעשר פרותיו, ובכי הדין עם הארץ אתמר אין מקבלין ממנו עדות ולא לכל מילי שמטמאין על גב עם הארץ, הואיל ובגדיו מדרס לפרושים והיכא דתנן חבירות היכי הויא במס' תמורה. ותניא נאמן ע"ה לומר פירות הללו לא הוכשרו ואין נאמן לומר הוכשרו ולא נטמאו ולבסוף עקרוהו רבנן הא מלתא ואפי' לענין טהרות מקבלינן עדותן דחיישינן לאיבה שלא יפרשו ויצאו לתרבות רעה דתני' א"ר יוסי מפני מה אמרו ביהודה נאמנין על טהרת שמן ויין כל ימות השנה שלא יהא כל א' וא' הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו, ואמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כר' יוסי וכל שכן לענין דיני ממונות שאין להחזירן כלל דלמא... מיהו מאן דאיתי' מפסולי עדות כגזלנים ומועלין בשבועות ומחללי שבתות וכיוצא בו, אי נמי עם הארץ שלא קרא כל עקר אפי' ק"ש ואין בו דרך ארץ, ודאי לא מקבלין עדות ממנו, הואיל ובהמה הוא ופחות מעם הארץ דאמרינן התם (סוטה כ"ב) קרא ושנה ולא שמש ת"ח, זה ע"ה, קרא ולא שנה, זה בור, לא קרא ולא שנה עליו הכ' אומר וזרעתי את בית ישראל וב"י זרע אדם וזרע בהמה, ואמרינן כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר ר' יוחנן ופסול לעדות, ואמרינן נמי האוכל בדרך דומה לכלב, ויש אומרין שפסול לעדות. ובשביל שאינו יודע לא לכתוב ולא לקרות ולא לשנות דקאמריתו עדותו כבעל פה דמי', אז היכא דאיכא קנין סתם קנין לכתיבה עומד מאי ספקא איכא בהא מלתא, אטו במכתב ובמקרא תלי' מלתא, אם נאמן הוא וראוי לעדות, מה לי יודע לכתוב ולקרות או אינו יודע, אלא ודאי לא חתים עד דידע למקרי לבר מגיטא דבכתיבה תלי' מלתא אבל בשאר שטרות מי שהעיד בקנין ואינו יודע לכתוב ולקרות מוסר דבריו לפני ב"ד בין מומחה ובין שאינו מומחה.
וגר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו דאינו גר עד שימול ויטבל והכותי מזמנין עליו, והני מילי באותו זמן אבל עכשיו עשאום כגוים גמורים לכל דבריהם עכ"ל. כ' הגאון ר' יצחק: אמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אמרי רבואתא והוא שנכנס בשנת י"ג אע"ג דלא פרח אבל לא נכנס לשנת י"ג אע"ג דפרח אין מזמנין עליו, ואנן לא ס"ל הכי כיון דקרי לי' קטן אפי' בן טי"ת ובן יו"ד שנים ויודע למי מברכין מזמנין עליו והכי חזינן לגאון עכ"ל.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רב ט' אכלו דגן וא' אכל ירק מצטרפין, אפי' טבל עמהם בציר או שתה כוס א' מצטרף, אפי' שבעה אכלו דגן וג' אכלו ירק מצטרפין לנברך אלקינו, אבל ששה לא דבעינן רובא דמנכרי, והני מילי לאצטרופי לבי עשרה, אבל להוציא רבים י"ח אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ואמרי רבנן אף לאצטרופי לבי תלתא בעי שיאכל כזית דגן.
<h2>דף נ:</h2>
מי שאכל ושכח ולא ברך המוציא, אי לא גמר סעודה חוזר ומברך המוציא והדר אכל, ואי גמר סעודה לא מברך דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה. שכח והכניס אוכלין לתוך פיו מסלקן לצד אחר ומברך, ותני' אידך פולטן, ותני' אידך בולען הא דתני בולען במשקין הא דתני פולטן במידי דלא מאיס דלאחר שהוציאן מברך ואוכלן, והא דתניא מסלקן לצד אחר במידי דמאיס דמברך בעודן בפיו, ומידי דלא מאיס נמי לסלקי' לצד אחר ולבריך משום שנ' ימלא פי תהלתך. מהא שמעינן מאן דמברך ברכה צריך לברך מלא פומיה ולא לגמגם. והא דאמרינן גמר סעודתי' לא יברך, הני מילי ברכה דקמיה מיכלא ומשתה כגון המוציא וברכות פירות ומגדים אבל ברכות בתר מיכלא תנינן בהדי' (נ"ג:) מי שאכל ושתה ולא ברך בית שמאי אומרין יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרין יברך במקום שנזכר, ומחלוקת בשוגג, אבל במזיד לכ"ע יחזור למקומו ויברך. הני תרי תלמידי חד עבד כב"ש בשוגג ואשכח ארנקי, וחד עביד במזיד כבית הלל ואכליה אריה, וכן רבה בב"ח שכח ולא ברך וחזר למקומו ואשכח יונה דדהבא, דמתילא כנסת ישראל ליונה שנ' [כנפי יונה נחפה בכסף].
<h2>דף נג:</h2>
עד מתי מברך, עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו, וכמה, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, וה"ה במאכל פירות ומשקין כל זמן שאינו תאב להם עדיין לא נתאכלו ומברך לאחריהם. וכ' בעל הלכות היכא דמספקא לי' אחר אכילה אי ברך אי לא ברך, אי משבע מינין אכל דמחייב אחריהם ברכה מספקא הדר ומברך, ואי משאר מינים דברכותיהן דרבנן, מספקא לא הדר ומברך וכ"כ ר' אחא משבחא, וחזי לן אי הדר, הדר אכולהו דאי לא הדר אהטוב ומיטיב כיון שהיא דרבנן אתי לזלזולי בי' דמהאי טעמא רב אשי עני לי' בלחישה ואי לא אכל אלא כזית.
כדבעי אינש למכרך על ריפתא צריך ליטל ידיו ולברוכי אפי' לחולין וכל המזלזל בנטילת ידים כדעבדו לאליעזר בן חנוך שפקפק בנט"י. וג' דברים מביאין האדם לידי עניות המשתין מים בפני מטתו ערום, המזלזל בנט"י, ושאשתו מקללתו בפניו על עסקי תכשיטיה, והני מילי בדאית לי' ולא עביד. ואמרינן נמי המזלזל בנט"י נעקר מן העולם, ואע"פי שדי ברביעית אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני ויהבי לי מלא חפני טיבותא. וכד משי צריך לנגבינהו שפיר דכל האוכל פת בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנ' ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא. כשנוטל ידיו מברך אקב"ו על נט"י כדרך כל המצות עובר לעשיתן אם לא נגע במקום מטונף ואם נגע מברך אחר נטילתן קודם שנגבם. וכל טנוף שאינו מעכב התפלה אינו מעכב לברך ברכת נט"י קודם שיטלם. תני' והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן טוב, אני ה' זה ברכה וההוא שמן ודאי לאו חובה אלא שנהגו בימיהם כך להדור מצוה והכון הוא, תדע שהרי אמרו מים ראשונים מצוה אחרונים חובה ואלו שמן לא קתני, וכ' בעל הלכות הראשונים מצוה משום סרך תרומה שהידים שניות ופוסלות התרומה וכדי שירגילו ליטל ידיהם בנגעם בה אף לחולין התקינו, אבל האחרונים שהם לצורך האדם מפני סכנת מלח סדומית שידים שנגעו בו מסמות עינים אין טעונים ברכה. ויש מחכמי צרפת העידו שאבותיהם לא נהגו כלל במים אחרונים כיון שאין מלח סדומית בינינו, ולאנשים מעונגים לבד שהקפידו ליטל ודאי מעכב. ואנן חזי לן דאבהתנא הקפידו מאד על מים אחרונים, ויש שקבלו מן הגאונים לברך עליהן על רחיצת ידים. ואם ידיו מזוהמות ודאי ראוי ונכון לברך כך שהרי אמרו פסולות.... ואחר שנטל ידיו לסעודה לא יפסיק דאמרינן תיכף לנטילת ידים סעודה ובירושלמי התוכף לנט"י ברכה אינו נזוק בכל אותו סעודה. והא דאמר בתוספתא מים הראשונים מפסיק אחרוני' אינו מפסיק, לאו למימרא דשרי להפסיק בין נטילה לברכת המוציא אלא כדאי' בירושלמי תני מים שלפני המזון רשות ושל אחר המזון חובה, אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק, מה הוא נוטל ומפסיק, רבי יעקב אמר נוטל ושונה, פי' ששפיכה ראשונה לטהר הידים, ומים אלו נטמאו מחמת הידים ובעי שפיכה שני' לטהר המים. ר' שמואל בעי נוטל ושונה, ואת אמרת רשות, אמר רבי יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר, על השניים יצאה אשה מביתה וי"א שנהרגו עלי' ג' נפשות. מעשה בר' עקיבא שהי' בבית האסורים ולא טעם כלום שלא הגיעו המים שהביאו לו כדי ליטל ידיו ולשתות ואמר מה אעשה שחברי מחייבין עליהם מיתה מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חברי, אמרו לא טעם כלום עד שהביאו לו מים ונטל ידיו. ועקר טומאת ידים שלמה גזר שראה שידים עסקניות הן ואתו רבנן וגזור אף לתרומה ולבסוף אף לחולין. ובשעה שתקן שלמה ערובין ונט"י יצאה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר. א"ר יצחק מים ראשונים מצוה אמצעיים רשות ואחרונים חובה, מים ראשונים נוטלים בין בכלי תחתיהם, בין ע"ג קרקע, מים אחרונים אין נוטלים אלא בכלי, ואמרי לה אין נטלים ע"ג הקרקע. מאי ביניהו, איכא ביניהו קינסא פי' עצים וקסמים שנופלי' המים עליהם, למ"ד ע"ג קרקע אסור קנסא שרי אע"ג דלאו כלי הוא, וטעמא דאסור עג"ק, משום רוח רעה השורה על הקרקע. מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין הזוהמא, ודוקא כשהיד סולדת בהן, אבל פושרין לית לן בה, והיכא דמי יד סולדת, עד שכרסו של תינוק נכוית בו. והא דאמרן אמצעיים רשות א"ר נחמן הני מילי בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. שמועה זו מפורשת בהל' ב"בח. ולמה אמרו מים אחרונים חובה, מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש מלח סדומית שמסמא העינים, ומשתכח קורטא בכורא, ואי כאיל מלחא כ"ש דבעי נט"י. חמי אור נוטלים לידים אפי' יד סולדת בהן כר' יוחנן דאמר שאלתי את ר' שמעון בן גמליאל ברבי אוכל טהרות ואמר לי כל גדולי גליל העליון עושין כן. חמי טבריא חזקי' אמר אין נוטלים לידים, ר' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש. ואמר ר"פ במקומן כ"ע לא פליגי דשרי לטבול בהן את הידים, למשקל מיניהו במנא ולשפוך על הידים כ"ע לא פליגי דאסור, כל פליגי דפסק מינייהו בבת בירתא חזקי' סבר גזרה בת בירתא אטו מנא להכי גם אין טובלין בהם הידים, ור' יוחנן סבר לא גזרינן והלכתא כחזקי' דרבי' דר"יו הוא. מים שנפסלו משתית בהמה בכלי פסולין ואסור ליטל בהן הידים, אבל בקרקע כשרים וטובלין בהן הידים, ומסתבר לן כשטבל ידיו במעין או במקוה מ"מ מברך על נט"י דהכי תקון רבנן ולא תקנו שצריך להטביל, אלא בנטילה די יש מי שאומר נפסלו משתית בהמה שאמרו הם מים מלוחים שאין הכלב יוכל ללקק בהן, וי"א מים עכורים קרובים להיות כטיט הנדוק. אמר רבי יצחק נט"י לחולין משום סרך תרומה ועוד משום מצוה אביי אמר מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דאמר כ' וידיו לא שטף במים הא שטף טהור, והא בזב קאי דבעי טבילה, אלא ה"ק אחר שלא שטף ידיו במים טמא מכאן סמכו לנט"י מן התורה ואסמכתא היא דקרא להסיטו של זב ולטבילה בעינן ומשום שאפשר שיאמר אדם משום סרך תרומה תקנו שלא יטמאוה ידים, השתא ליכא תרומה, ואני איני כהן, ואין אתנו נזהר מלאכול אוכלין ומשקין טמאים, מה לי בנט"י, להכי הדר ואמר מצוה לשמוע ד"ח, אף אי השתא ליכא תרומה וליכא טהרה. אמר רב הונא אין נטילת ידים אלא לפת לבד תני ר' אושעי' וכל דבר שיש לו לכלוך משקה. והכי אמרינן בערבי פסחים כל שטבולו במשקה צריך נט"י. וטעמא דידים שניות ובנגיעתן מטמאין המשקין. יש מן הגאונים שכ' שצריך גם לברך על נט"י הטובל אכילתו במשקה. ולא חזי לן מדאמר אין נט"י אלא לפת, משמע עקר התקנה לפת היתה. והכי דייקינן מדבעי לחלק התם בין נגע ללא נגע אבל ודאי נטילה בעי אפי' לא נגע במשקה כדמסקינן התם דאם מטבל חיישינן דלמא נגע וגם רב חסדא ורבנן ור"פ כולהו נקטי נטל ידיו בטבול ראשון. וקיי"לן אין נט"י לפירות והנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי רוח וקיי"לן נמי אין זמון לפירות.
מסקנא דשמעתא קדוש ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק לחומרא. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לאכילה כל היום כולו אפי' שלא בשעת הדחק אם יזהר שלא יטנפם. וי"א דוקא כשנוטלם שחרית שלא בשעת אכילה מהני תנאי אבל אי נוטלם לאכילה לא מהני תנאי שהרי אמרו תיכף לנט"י סעודה וכן אמרו הנוטל ידיו לא יקדש שלא יפסיק בין נט"י לאכילה.
אמר ר"פ האי אריתא דדילאי אין נוטלים ממנו לידים דלא אתו מכח השופך, שכבר פסק כוחו והקלוח הולך מאליו, ואין מטבילין בו הידים דהוי שאובים שאדם דלה אותם מתחלה ובאו לכאן, ואי מקרב ידיה לגבי דילאי, פי' כשזה שופך אל הצנור נותן ידיו סמוך למקום השפיכה ומקלחין עליהן דאתו עדיין מכח גברא, נוטלים מהם לידים, ואי בזיע דילאי ככונס משקה אין נוטלים ממנו לידים, דבעינן כלי לנטילה דאמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלים ממנו לידים, אבל מטבילין בו את הידים ומסקנא דגמרא אחזותא, פי' שיהא למים מראה מים, ואמנא, שיהא הכלי מחזיק רביעית קפדינן, אשעורא לא קפדינן דתנן מי רביעית נוטלין לאחד אפי' לשנים, ולא היא שאני התם דאתו משירי טהרה ומעיקרא רביעית בעינן. תנן התם מי רביעית נוטלין לא' ואפי' לשנים, מחצי לוג לשלשה אף לארבעה מלוג לחמשה לעשרה ולמאה. מגופת החבית שתקנה, פי' שהי' חלולה ונתונה ככסוי ע"פי חבית לשאוב הזוהמא ומקבלת רביעית אבל חדה היא למעלה ואין לה בית מושב, והוא מתקנה לשבת בלא סמיכה, נוטלין ממנה לידים דהוי כלי, אבל בלא תקון בית מושב לאו שם כלי עלי' וכן חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהם לידים, אבל שק וקופה אע"פי שתקנן אין נוטלים מהם לידים אבל בכל שאר כלים נוטלים לידים כדתנן ריש ידים בכל הכלים נוטלין אפי' בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אבל לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת כלים ולא יתן על חברו בחפניו, וטעמא שאין נוטלים לא בשבר כלי ולא בדבר שאין עשוי לקבלת מים, דאסמכינהו רבנן אמי חטאת כדתנן התם אין ממלאים ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא מכלי, אי נמי סמכינהו אקדוש ידים ורגלים דמקדש דתני' כל הכלים מקדשים והשוו חוץ למקדש כמקדש דתני' עבוד' מתנה אתן כהונתכם לעשות אכילת קדש בגבולים כעבודת מקדש, מה במקדש מקדש ידיו אף באכילת קודש בגבולים מקדש ידיו, אי בעבודת מקדש ידיו ורגליו אף באכילת קדש ידיו ורגליו, אמרת במקדש צריך ידיו ורגליו, באכילת קדש בגבולין אין צריך אלא ידיו נמצינו למדין נט"י מ"הת. ולא התירו חכמים לאכול במפה אלא לאוכלי תרומה ולא לאוכלי טהרות. וכ' הגאון הא דאמרינן (פסחים מ"ו) לנט"י אם המים ד' מילין לפניו, או יותר ממיל לאחריו אין צריך להמתין על המים ואוכל בלי נטילה, אבל צריך ליטל ידיו במפה שלא יגע בפת. אוכל מחמת מאכיל צריך האוכל ליטל ידיו אע"ג שלא נגע והמאכיל א"צ נטילה. אמר ר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אא"כ יודע שנטל ידיו והשמע מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ואי ליכא אדם חשוב בסעודה מברך גם על כל פרוסה ופרוסה, ואי אכלו שנים השמש מיסב עמהם דניחא להו לבוא למצות זימון. תנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד של בעל הבית, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו. אמר ר' חייא מים ראשונים צריך להגביה ידיו למעלה, אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה, וטעמא שצריך להגביה ידיו, כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ואחרונים צריך שישפיל ידיו כדי שתרד זוהמת המאכל מעל ידיו. תנו רבנן הלכה בסעודה (יומא ל') אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחת ונכנס, דבר עם חברו והפליג, נוטל ב' ידיו ונכנס, וכשנוטל לא יטל בחוץ אלא בפנים ויושב במקומו ונוטל, והטפיח מחזיר על האורחים, ודוקא אם חזר לשתות, אבל לאכול נוטל בחוץ ונכנס דמידע ידעו דאנינא דעתיה שכבר נטל. תנן מי רביעית נוטלין לידים לא' ואפי' לשנים, איכא מאן דאמר דשמעינן ממתני' דמצוה מן המובחר ליטל ידים ע"י אחר ששופך עליהם, ואי ליכא אחר מניח החבית בין ברכיו או מטה על צדה ונוטל כדי שתהא נטילה לשתי ידיו כאחת וטפי שפיר למיעבד הכי. ולי הכותב נראה שאין צריך ליטל ידיו כאחת דהא אמרינן בגטין דאי משי חדא חדא שפיר דמי, דכי האי גונא טהורות לחצאין הלכך לאחר ששפשף ידיו יקח הכלי בידו אחת וירק על חברתה ואח"כ יקח הכלי באותה שטהורה וירק גם על חברתה וסגי להו בהכי. ובשחיטת קדשים אבעי' להו מאי לקדש ידיו ורגליו בכיור, ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דלמא אף בתוכו ת"ש או שטבל במי מערה ועבד פסולה, כלומר אע"ג..., הא מי כיור דומי' דמי מערה כשרין, כלומר אם מכניס ידיו לתוך כיור, ומשני לא, ומי מערה אצטריך ליה, שלא תאמר גופו טובל בהן ידיו ורגליו לא כ"ש קמ"ל. וחזינן לבעל הלכות דכתב: היכא דקא מסגי ע"ג נהרא וליכא מנא בהדי' למשקל ולמישא ידיה, לא לשקל מיא בחדא ידא ולמישא לאידך ידא... בנהרא דהוי רחיצה. ואבעי' להו כהן מאי שיקדש ידיו ורגליו במי כיור, דהאי כיור אי' לי' שלאבא וכדבעי כהן לקדושי ידיה שקל מיא דבא בשלאבא לידיה ומשי ידיה ועבד עבודה, וקמבעי' לי' למישך במי כיור גופא, ורחצו ממנו אמר רחמנא דאתא מיא משלאבא לידיה, אבל מישך ידיה בגוויהו לא, או דלמא לא שנא, והא דכתיב ממנו לאפוקי אי שקל מיני' במנא, אי נמי היכא דשקל בחדא ידא ומישך לאידך, אבל מישך ידיה תוך מי כיור ועביד עבודה שפיר דמי, ואבעי' לא אפשטא ואמר ר' אחאי מדקמבעי' להו לרבנן הכי, שמע מינה דכי האי גוונא רחיצה מקרי, דאי לא תיפוק לי' דבעינן ורחצו אהרן ובניו, אלא ש"מ דפשיטא להו דהוי רחיצה, ולא קמספקא להו גבי קדוש אלא משום דכתיב ממנו, והשתא דאמרת רחיצה היא, מאן דבעי מיכל נהמא ואשכח מיא דרמו באגנא או במשיכלא שייך ידיה בגויהו ושפיר דמי וכן הלכה ע"כ. והא דאמרינן בגמ' מאריתא דדילאי אין נוטלים דלא אתו מכח גברא, לדבריהם כך צריך לפרש כל היכא דאיתא מיא בכלי מכח אדם באו בין שהפילם על ידיו בין שנתן ידיו לתוכן, אבל במים ששפך בצנור וכבר פסק כח האדם ששפכם הרי בקרקע מונחים וכקרקע דמי וראוים לטבילת ידים אם הם בכשעור אבל לא לנטילה. המטביל ידיו במעין, אע"פי שאין בו אלא רביעית ומכסין ידיו די, דלא עדיף מטבילת כלים דדי ברביעית, אבל במקוה כיון דבטלי לרביעית דכלים הכי נמי לידים בעי מ"ס במקוה. וכתב עוד בהלכות כי אמרינן דצריך נט"י וברוכי הני מילי אי בעי למיכל נהמא אבל אי בעי למיכל פירות ז' מינין, אי נמי ממין דגן כדעבדינהו מעשה קדרה אע"ג דבעי ברוכי לאחריהם לא בעו נטילת ידים, ובתר דאכלי לא מזמני, אבל אי מטנפי ידים אפי' לפירות צריך למישא ידיה משום ברוכי, אבל אין מברך ענט"י, דלאו מצוה אותה נטילה, ולא חייבוה חכמים אף לנהמא בכה"ג. וחזי לן דמ"ש כדעבדינהו מעשה קדרה ואכיל פטור מנט"י, לאו דוקא, דה"ה אי אכיל פת הבא בכיסנין ולחמניות דאינו מברך המוציא אי לא קבע סעודה עליהו אין צריך נט"י. יש מי שאומר שאם אוכל פחות מכביצה אין צריך נט"י... דנטלו במפה.
<h2>דף נט:</h2>
גרסינן בפסחים (ק"א.) יתיב רב חסדא וקאמר הא דאמרת שנוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין צריכין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אין צריך לחזור ולברך המוציא, מאי טעמא, לקבעיה קמא הדר, ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך, ופריך מברייתא חברין שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת לקרת חתן וכלה כשהם יוצאין אין טעונין ברכה לאחריהן וכשהם חוזרין אין טעונים ברכה לכתחלה, במה דברי' אמורים בזמן שהניחו שם זקן או חולה, אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרין טעונים ברכה לכתחלה ומדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן עסקינן וטעמא דהניחו שם זקן וחולה, אבל לא הניחו כשהם יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהם חוזרין טעונין ברכה לכתחלה וקשי' לרב חסדא אמר רנב"י מאן תנא דההיא ברייתא ר' יהודה פי' כיחידאי אתיא. וקאמרי מקצת רבותא הלכתא כרב ששת דברייתא כותי' ואע"ג דשני רנב"י דברייתא ר"י, לא סמכינן אשנויא, הלכך בלא הניחו שם אדם כשהן חוזרין טעונים ברכה לכתחלה וכ' בעל הלכות היכא דאכל נהמא ואצטריך לאפנוי, ואזל ואפני, הדר שארי המוציא ברישא והדר אכל, ולגבי תפלה אע"פי דצלי רובא דצלותא הדר מצלי מן רישא.
